על מה התנועה הפמיניסטית היא לא אמורה לדרוש אחר השראה בדמותה ששייך ל לילית
"זו לילית.
מי?
האשה הראשונית הנקרא אף אחד לא הראשון;
היזהר מפני ש פתְיון יְפי־תלתליה
הדר מחלְפות־ראשהּ -
בלָכדהּ עליהם עלם
לא בהקדם תַּרְפֶּה אזיקיה"


יוהאן וולפגנג פון גתה, פאוסט: טרגדיה מקום פנוי קריטי ביותר, 1808

גתה נמכר בשם מראשוני הסופרים העצומים שתרם לפופולריות שהיא לילית. כבר החל מהמאה ה-19 נעשתה לילית פופולרית ברחבי העולם המערבי: זו גם מופיעה בספרים, בסרטים, בסדרות טלויזיה, במשחקי באינטרנט, בסדרות אנימה יפניות, בקומיקס ובמוזיקה.

התנועה הפמיניסטית המודרנית מצאה השראה בדמותה השייך לילית - האשה העוצמתית מן הפולקלור היהודי הכדאית לשמש מודל לחיקוי. ב-1972 סיכום העיתונאית הישראלית-אמריקאית לילי רבלין קישור על אודות לילית, לצורך המגזין הפמיניסטי "מיז" (Ms.), על מנת להנגיש בה לנשים בנות־זמננו. המגזין היהודי-אמריקאי-פמיניסטי "לילית" קרוי אודות שמה, מפני שהעורכות קיבלו השראה מפרשנותן למאבקה ההרואי של לילית לשויון מגדרי.


כיום עשויה וגוברת ההתעניינות בלילית, שבין פמיניסטיות יהודיות ולא־יהודיות כאחת. לדוגמה שכתבה לילי רבלין באחרית־הדבר לספרה "מיהי לילית?" (Whose Lilith?, 1998), "נשים ביתיות לבסוף המאה ה-20 אימצו לעצמן, בהשפעת תנועות הנשים, את אותו מיתוס לילית. הן כדלקמן הפכו במדינה לסמל נשי המתקיימות מטעם עצמאות, בחירת מינית ושליטה בגורל עצמן".

נדמה שלִילִית מצויה במקומות אחרים שטח בתרבות הפופולרית, והיה אפשר לחשוב שהיא שיש לה מקצועי משמעותי בתנ"ך. אך ה-אמת הנוכחית הרע כמעט היא לא מופיעה כל בספרות היהודית הקלאסית.

מקור מפוקפק

המקור המצוטט סופר בספרות העכשווית נקרא בנוסף מי שיש ברשותו המהימנות הנמוכה באופן מיוחד. בספר מימי הביניים אשר נקרא "אלפא ביתא דבן־סירא" (לא לשגע שיש להן "בן סירא" - אם "משלי בן סירא" - מן הספרים של החיצוניים, שחובר במאה שניה לצורך הספירה), מסופר שכשברא האל את כל אחד ה-1 ברא לו אשה מבין אינו לח כמוהו וּקְרָאָהּ לילית. לילית אינם הסכימה להכפיף עצמה לאדם ההתחלתי בשעת תשמיש, ובעזרת בטבע המפורש ברחה ממנו ופרחה באויר אמא אדמה. בהתאם הסיפור אלוקים ברא אחר־כך אשה דקה, חוה, והינה ניאותה להשאר עם אדם־הראשון.1

אבל האמת לאמיתה? היא ש"אלפא ביתא דבן סירא" כלל שלא מרכז ותיק בספרות היהודית. אולי כן ואולי לא העובדה החשובה הנקרא בא עם את אותה השם שלו המוּכָּר בן־סירא משוה להם התבוננות מכובדת, אולם בגדול קריאה חטופה בספר מגלה - למי שמכיר לא הרבה את כתבי היהדות - שהינו 'לא משלנו'. ההיפך הינו הנכון: הינו חיבור יסודי בגרסאות נלוזות ותאווניות לאירועים מקראיים ותיאורים סאטיריים מטעם דמויות מקראיות. מעצב השיער ממש לא - ומעולם איננו נמכר בשם - אתר מן המיינסטרים הספרותי היהודי. 2

לילית במקורותינו

האזכור המקראי היחיד הנקרא לילית נקרא בספר ישעיה לד, יד. לילית נמנית שבו תוך שימוש בעלי חיים הטרף והרוחות אותם יחריבו את אותן הארץ ביום אחד נקם להשם. אין שבו מרבית אזכור לאיש המרכזי.

לילית מוזכרת לא פחות מ ארבע מספר פעמים בגמרא. באף אינו אחד מן המקומות האלה זו גם מופיעה בתפקיד אשתו ששייך ל מי הראשון: הגמרא מציגה העובדות הזו מסוגלת להיראות, הנקרא יש בידי להזיק לבן אדם שישן יחידי בלילה, ושהיא עשויה להשפיע על אפקט מסוג הריון.

מעצב השיער שהרי מזכיר אותה מגוונות נקרא טקסט הזוהר. למה שלא מתעתד כמה מתוך האזכורים אילו כדי להשיג הבנה מעמיקה הרבה יותר מסוג מה ומי זאת לילית, ומה היא לא.

במדרש הנעלם, שהינו אתר מתוך הזוהר, כתוב:

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר רַב: אָדָם וְזִוּוּגוֹ עִמּוֹ נִבְרְאוּ בְּיַחַד, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב, ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". וְנִטְלָה מִגַּבָּיו וְהֵכִינָהּ וְהֵבִיאָהּ אֶל הָאָדָם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו".
ר' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ עַל שֶׁהִיא רוּחַ מַזֶּקֶת. "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" - שֶׁהֵקִים אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ.
רָבָא אָמַר: זוֹ הָיְתָה בָּשָׂר, וְהָאַחֶרֶת [חוה הראשונה] לֹא הָיְתָה בָשָׂר. וּמֶה הָיְתָה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַזֻּהֲמָה שֶׁל הָאָרֶץ וּשְׁמָרֶיהָ.

כתוב כאן בטכניקה הברורה סופר שהישות זו שקדמה לחוה איננו היתה אלו, אך רוח - רוח מזיקה וטמאה.

קטע אחר בזוהר (ויקרא יט, ט) כמובן אפילו יותר בנוגע לבריאת לילית והקשר לרכבת התחתית לאדם הראשון:

בֹּא רְאֵה, מִנֶּקֶב תְּהוֹם רַבָּה נִמְצֵאת רוּחַ נְקֵבָה, רוּחַ שֶׁל כָּל הָרוּחוֹת, וּבֵאַרְנוּ שֶׁשְּׁמָהּ לִילִית, וְהִיא נִמְצְאָה לָרִאשׁוֹנָה אֵצֶל אָדָם. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּבְרָא אָדָם וְנִשְׁלַם גּוּפוֹ, הִזְדַּמְּנוּ עַל אוֹתוֹ הַגּוּף אֶלֶף רוּחוֹת מִצַּד הַשְּׂמֹאל. זֶה רָצָה לְהִכָּנֵס בּוֹ, וְזֶה רָצָה לְהִכָּנֵס בּוֹ, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים. עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאָדָם הָיָה שׁוֹכֵב גּוּף בְּלִי רוּחַ, וּמַרְאֵהוּ הָיָה יָרֹק, וְכָל אוֹתָן רוּחוֹת סוֹבְבוֹת אוֹתוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד עָנָן אֶחָד וְדָחָה אֶת כָּל אוֹתָן הָרוּחוֹת ... וּכְשֶׁעָמַד אָדָם, הָיְתָה נְקֵבָתוֹ תְקוּעָה בְצִדּוֹ, וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבּוֹ הָיְתָה מִתְפַּשֶּׁטֶת לַצַּד הַזֶּה וְלַצַּד הַזֶּה, וְהָיְתָה מַסְפִּיקָה לָזֶה וְלָזֶה, מִשּׁוּם שֶׁכָּךְ נִכְלְלָה. אַחַר כָּךְ נִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, וְתִקֵּן אֶת נְקֵבָתוֹ ... וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם, בְּתִקּוּנֶיהָ כְּמוֹ כַּלָּה לַחֻפָּה. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה לִילִית כָּךְ, בָּרְחָה.

בהתבסס לגבי פסוקים בפרשת בראשית קובע בפתח הזוהר, שאדם הראשוני נברא כיצור אנדרוגיני: זכר ונקבה מהודקים זה לתופעה זו בצלע, כשהנקבה היא חוה הַמּוּכֶּרֶת לכל מי שמעוניין. לילית ממש לא אבל רוח שהיתה בשיתוף אדם־הראשון לקראת אשר הוא וחוה הופרדו. ברגע ששני חצאי האדם וחוה הופרדו משמש מזו והתחתנו אותם יחד משמש, ברחה לילית. ספר תורה כיתה ב מדברי הזוהר כדוגמת אלו עשוייה לעלות בבירור ש"לילית" זו גם רוח פלילית ובכלל לא אחד פיזי חשוב.

חלל גדול מקובלי צפת, האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא, 1534-1572), כתיבה שסַּמָאֵל אחראי מאוד על הרוחות ממין "זכר" הקרויות גורמים נזק, ו"אשתו", לילית, אחראית בדבר הרוחות ממין "נקבה" הקרויות שדים (שער הפסוקים, ספר תהלים). זה מוסיף וכורך את אותו לילית תוך שימוש "להט החרב המתהפכת" היא חרבו המתקיימות מטעם מלאך־המוות. האר"י ראה את אותם לילית כרוח־תאווה, שעדיין מסתובבת נמצא ומסוכנת.

בהתבסס בדבר הבנת האר"י הקדוש ניתן להבדיל את אותה קטעי הזוהר שהובאו לעיל: בקטע הראשוני מתואר כל מי הראשוני כמי שיש לו "רוּחַ מַזֶּקֶת" שהוסרה והיה אם חוה נבראה. 'רוּחַ התאוה הַמַּזֶּקֶת' נעלמה כשאדם הבכור לקח את חוה לאשה ויכול נהיה לנתב אחר יקימו, אם וכאשר הכדאי והקדוש, לחיבור שיש להן אשתו. קרא עכשיו אף בקטע אחר מהזוהר: לילית, המייצגת תאוה ותשוקה מינית שליליים, "ברחה" כשאדם המרכזי נתאחד בנישואין עם כלתו חוה.


סופה הנקרא לילית

הזוהר (שם) משאב את אותם הפסוק האמור בישעיה, ומסביר שכאשר יצליח להגיע המשיח, תגורש לילית לנצח:

כְשֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲרִיב אֶת רוֹמִי הָרְשָׁעָה לְעוֹלָמִים, הוּא יַעֲלֶה אֶת לִילִית הַזּוֹ, וְיָשִׂים אוֹתָהּ בַּחֻרְבָּן הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא חֻרְבָּנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו לד, יד): "אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ".

בהינתן דברי האר"י בנושא כי לילית בת־זוגו ששייך ל השטן, כוונה על מה היא "חֻרְבָּנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם", בקשר הייעוד נולד לגרום לבני־האדם לפעול ולחשוב אם לא־מוסרי. בגלל זה, למקרה יגיע המשיח והעולם מטרתו לתיקונו, לילית, כמו למשל השטן, ייעלמו במיוחד.

בזמן זה, משהכרנו את כל פנייה האמיתיות שהיא לילית, בהתבסס על אודות מקורות מהימנים, נבין 5 טעם־לפגם יש צורך בהעמדתה מסוג יחד עם זאת כסמל הפמיניזם היהודי. דבר תחשבו לדוגמה על גבי מי שיבחרו בשטן כמודל לחיקוי שלהם?

1 מוטל עלינו המציעים שהסיפור המופיע ב"אלפא ביתא דבן סירא" מבוסס לגבי הדבר ששייך ל "חוה הראשונה" שמופיע בהרבה אזורים במדרש בראשית רחבת ידיים.

בתקופת רבי חייא "חוה הראשונית חזרה לעפרהּ" (בראשית־רבה כב, ז; ברק לד, ב) והאל ברא חוה זמן עבור מיהו (בראשית־רבה יח, ד). המפרשים מעירים שאת המדרשים האלה - לדוגמא מדרשים מגוונים שונים - לא רצוי לפרש במובן המילולי של הדודים, בגלל ש הם מתאימים להביע המלצות מלקוחות קבליים. במרבית בעיה, בשום מקום מתאים לא כדאי המדרש מזכיר רק את לילית או גם גורם רק את שמזכיר את כל הסיפור שב"אלפא ביתא דבן סירא".

2 חיוני הטוענים שהחיבור שלא אך לקט לעגני שהיא סיפורי־עם גסים או גם סאטירה אנטי־רבנית. נוספים הציעו שכן זאת מתקפה פולמוסנית שכוּוְנה בהשוואה הקראים או קבוצה פורשת אחר.